עקרון יסוד בדיני החברות הינו שלחברה אישיות משפטית נפרדת משל בעליה ושהיא "כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מאוגד". הטעם המרכזי העומד מאחורי עקרון זה הינו עידודם של משקיעים להשקיע בחברות כך שלא יחששו מסיכונים נוספים על הסכומים שסיכנו עת השקיעו את כספם בחברה תמורת המניות שקיבלו. סיכונים אלו כוללים חשיפה לתביעות של עובדים, ספקים, לקוחות, רשויות ממשלתיות ורגולטוריות ועוד.
כידוע כאשר אדם מקים את עסקו לעיתים הוא פועל במסגרת "עוסק מורשה" ולעיתים מקים חברה. כאשר הפעילות הינה במסגרת "עוסק מורשה" אותו אדם עומד בחזית מבחינה משפטית מול כלל הגורמים הקשורים לפעילותו (עובדים, ספקים, לקוחות, רשויות וכו') ואילו במקרה בו הפעילות מתבצעת באמצעות חברה ולאור עקרון היסוד בדיני החברות, שהוצע לעיל, היה ניתן להניח שפעילות במסגרת החברה לא תוביל לאחריות אישית של בעל המניות בה.
במקרה שהגיע לאחרונה לבית הדין הארצי לעבודה נדון מקרה בו הועסק שמעון במשך שנים רבות בעסקו של ראובן. ראובן התחיל את פעילותו העסקית כעוסק מורשה ולאחר מכן הקים חברות, שהחזיק במניותיהן ושמעון הועסק כעובד אצל ראובן כבר מתחילת דרכו העסקית של ראובן ולאחר מכן שימש שמעון עובד בחברות בבעלותו של ראובן. לאחר כשלושים שנה הגיעו יחסי העבודה לסיומם ושמעון תבע את ראובן ואת חברותיו בגין תשלומים שונים המגיעים לו בשל יחסי עובד מעסיק וטען לרציפות זכויות שכן החברות וראובן אחד הם. שמעון תבע "להרים את המסך" בין החברות, שבהן שימש שמעון עובד, לבין ראובן שהיה הבעלים היחיד של מניותיהן ובטענה שראובן היה מעסיקו האמיתי במשך כל השנים.
המשמעות של "הרמת מסך" היא שניתן לייחס לבעל המניות בחברה את חובותיה כלומר לייחס לראובן את חובותיהן של החברות בבעלותו. הרמת מסך מתאפשרת במסורה ובמקרים חריגים וזאת כאשר בית המשפט משתכנע שהשימוש בחברה נעשתה על מנת לקפח את זכותו של נושה של החברה או לקפח את זכותו של אדם או כאשר נטל סיכון בלתי סביר באשר ליכולות החברה לפרוע את חובותיה.
במקרה המתואר, ראובן טען, שההעסקה לאורך מרבית השנים התבצעה על ידי החברות ולא על ידו ולכן אין יריבות משפטית בינו לבין שמעון. בית הדין הארצי לעבודה החליט להרים את המסך בין ראובן לבין החברות בבעלותו וכפועל יוצא לחייב אותו אישית בתשלומים שנובעים מיחסי עובד מעסיק לאורך כל השנים בהן שמעון עבד עבור החברות.
חשוב לציין, כי כאשר עסקינן בחברות בבעלותו של אדם יחיד או בשליטתו הדומיננטית, אותו בעלים הוא המפעיל אותה ואת עסקיה, לרבות את עובדיה. ואולם לא בכל מקום בו בעל המניות היחיד בחברה הוא המעסיק הישיר ירימו את המסך בין בעל המניות לבין החברה, כך שבעל המניות יהיה אחראי לחובותיה של החברה לעובד.
בעבר קבע בית המשפט, שכאשר בית המשפט או בית הדין ישתכנע שהקמת החברות נעשית במחשבה אחת של בעליהן, להימנע מאחריות אישית, יורה בית המשפט או בית הדין על "הרמת המסך" כך שחובות החברה ייוחסו לבעליה.
במקרה שתואר לעיל, בית הדין הארצי לעבודה השתכנע שמיקום העסקתו הפיזי של העובד נותר כשהיה במשך כל השנים, העברתו של שמעון מעבודה עובר ראובן לעבודה עבור החברות שבבעלותו נעשתה בהחלטה חד צדדית של ראובן. עוד בלט באותו מקרה חוסר היכולת של ראובן להסביר את הצורך בהקמתן של החברות ולכן הוטלה על ראובן אחריות אישית לתשלום חובותיו כמעסיקו של שמעון לאורך שלושים שנה.
פסק הדין והקביעות בו מעניקות איזון ראוי בין עקרון היסוד של האישיות המשפטית של החברה, שחל במרבית המקרים, מול עקרון שמירת זכויותיהם של נושי החברה, ובכללם עובדיה, מפני מעשים חריגים שמבצע בעל המניות בחברה כאשר הוא סבור שלא ישא באחריות אישית.
כאשר אתם שוקלים לבצע את הפעילות העסקית במסגרת חברה ראוי לבחון היטב מהם הטעמים העומדים בבסיס ההחלטה לעבור מפעילות במסגרת "עוסק מורשה" לחברה וככל שהטעם היחיד לכך הוא הרצון לחסות מאחורי אישיותה המשפטית של החברה ולהימנע מתביעות משפטיות ראוי לשקול זאת שנית.
ליצירת קשר באמצעות הוואצאפ